באהבה. כי אין דרך אחרת

יום שלישי שגרתי, שעת ערב מוקדמת ואני בתוך טור מכוניות מזדחלות בואכה צומת עמיעד שבצפון, חושים נדרכים, יד נשלחת לאפוד הזוהר, מחשבות "אולי מדובר בתאונה?", מתקדמים ואז... מימין ומשמאל שתי קבוצות נושאות שלטים: "מדינת משטרה", "מושחתים נמאסתם", "לא נשכח ולא נסלח", "לך"...ועוד ועוד, ואני באמצע בתוך הרכב והלב יוצא אליהם, לכולם רוצה לצאת ולעמוד בהפגנה, הפגנת יחיד, הפגנה של "בעד", רוצה להחזיק שלטים עליהם יהיה כתוב: "מדינה עם משטרה ושוטרים מתוקים ואמיצים" "לא נשכח ולא נסלח למי שזורע פירוד בינינו" "לך נא ראה את שלום אחיך" ולומר לכולם "אתם האחים שלי", הושיטו יד, יד לשלום, לשלום שבינינו. ופתאום שמעתי קול, קול מבפנים המבקש ומגשש בתוך סבך הזמן המיוחד והמורכב שחולף על העולם כולו ועל מדינתנו הקטנה גדולה. קול שמבקש לקרוא בקול גדול: בואו נוסיף אור ואהבה, לא נפתור את כל המחלוקות, לא נטשטש את המבדיל, אלא רק נוסיף עוד קולות לתוך המציאות, קול שמדגיש את המחבר והמלכד. קול שמזכיר לכולנו מה אנו עושים בארץ הזאת? קול שדורש קודם לכל מעצמי להוסיף באהבה ובטוב מסביבנו. "קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא קול". אם גם את/ה מרגישים הזדהות עם הכתוב, ורוצים להקדיש 5 דקות ביום להשמעת הקול הזה ולקידום האהבה והאחדות בינינו, אנא השאירו שם וטלפון.